הקשר האוסטרי של האמנות הישראלית

אמנים יהודים שנולדו או התחנכו באוסטריה מהווים חלק נכבד מאוסף לוין המתרחב, בבעלותו של האסטרטג הפיננסי בקרן GTI, עופר לוין. אוסטריה כפי שהיא משתקפת באוסף מהווה חוליה משמעותית בהתפתחות האמנות הישראלית

  • וינה
  • אמנות
בשיתוף בשיתוף עופר לוין GTI

וינה של מפנה המאה העשרים, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, הייתה עיר של ניגודים. ביתם של הפסיכואנליזה ושל ארכיטקטורה מודרניסטית מחד, וגלים גוברים של סוציאליזם, אנטישמיות ומשבר מוסרי מאידך. הוגי דעות יהודים ואמנים רבים נטלו חלק בתקופה מרתקת של התעוררות דיסציפלינות במדע ובאמנות. אמנים יהודיים נהנו מאווירה מיוחדת זו ורכשו השכלה מתאימה במוסדות להשכלה גבוהה ומשיעורים פרטיים מאמנים ידועי שם. במשך השנים חלקם נשארו בווינה, בעוד אחרים, במיוחד לאחר מלחמת העולם הראשונה היגרו לפלשתינה, נטלו חלק בהתפתחות חיי התרבות בימים שקדמו לקום המדינה והותירו חותם משמעותי על האמנות הישראלית.

אחד מאוספי האמנות הישראלית המקיפים ביותר בעולם, שמחזיק ברשותו יצירות מגוונות של אמנים יהודים וישראליים בעלי זיקה עמוקה לווינה הוא אוסף לוין, שלוקט במשך כארבעים שנה על ידי האוצר, ומבקר התרבות והאמנות הנודע גדעון עפרת. האוסף נרכש לפני למעלה מעשר שנים על ידי האסטרטג הפיננסי של קרן ההשקעות GTI, עופר לוין, שהוא גם אספן אמנות מוכר, ומאז המשיך האוסף להתפתח ולהתרחב.

"אמנים יהודים מאוסטריה", מסביר עופר לוין, "הן אלו שנותרו באירופה והן אחרים שהחליטו בסופו של דבר להגר לישראל, מהווים חלק משמעותי מהאוסף. לצד אמנים ידועי שם כמו אנה טיכו, לאופולד קרקואר או לודוויג בלום, ניתן למצוא אמנים שנשתכחו מקונטקסט האמנות הישראלית, לדוגמה אשתו של קרקואר, גרטה וולף, אוזיאש הופשטטר או יאנה הילמן-שחרל".

הנציג המוקדם ביותר מתוך קבוצת האמנים "האוסטרית" הזו באוסף לוין הוא אמיל רנצנהופר, אשר נולד בווינה ב-1864. הוא החל ללמוד באקדמיה הווינאית לאומנויות ב-1888. רנצנהופר פעל בשירות התנועה הציונית בתחילת המאה העשרים. על פי גדעון עפרת הוא אימץ את שפת היוגנדסטיל של אפרים משה ליליין ועיצב חלוצים עבריים שנראו כאיכרים אוסטרים טיפוסיים. ב-1903 רנצנהופר עיצב את הגלויה הרשמית של הקונגרס הציוני השישי. "הסגנון של רנצנהופר", מציין עפרת, "שיקף את סגנון מפנה המאה שהתבטא לרוב באותם שנים במרחב שבין פריס לווינה".

עוד בוואלה! NEWS

לא קורונה, כן תוקפת את כולנו: מה עושים נגד המחלה הזו?

לכתבה המלאה
אמיל רצנהופר, תרומת היובל של הקק"ל, 1911 – 1922 (צילום: באדיבות אוסף לוין)

אך היו אלה האמנים היהודים שבחרו בסופו של דבר להגר לפלשתינה ותרמו בעיקר לאמנות הישראלית. אנה טיכו, שנולדה בברנו ב-1894, התחנכה בווינה מגיל צעיר, עזבה את וינה ב-1912 והשתקעה בירושלים. באותה שנה היא נישאה לאברהם אלברט טיכו, רופא עיניים. במשך 30 שנה היא סייעה לבעלה במרפאה בירושלים שקיבלה אינספור מטופלים - יהודים, נוצרים ומוסלמים, אך מעולם לא נטשה את האמנות שלה. היא התפרסמה מעל לכל בזכות רישומיה של הרי יהודה, סמטאות ירושלים ועצי הזית של העיר.

"חלק מרישומיה של אנה טיכו", מדגיש עפרת, "מתאפיינים בהפגשה שהם מזמנים בין נאמנות ריאליסטית לנוף לבין שחרור היד בתנועה ספונטנית-לירית, החפה מכל ייצוגיות והעוברת מהעולם האובייקטיבי לעולם הסובייקטיבי הפנימי של האמנית".

היה זה בשנות ה-60, כאשר רישומי גבעות וכפרים, שרשמה טיכו בירושלים ובסביבותיה, החלו מקבלים מעמד עצמאי, שיסודו נטוע אמנם בצורות הערוצים, הטראסות, השיחים, הסלעים וכדומה, אך סופו טרנספיגורציה - השתחררותה הכמעט-גמורה של הציירת מתלותה החזותית בנוף הריאלי ובריאתו מחדש בביתה כיצירה חזותית עצמאית. אכן, נופיה של טיכו משנות ה-60 מתקרבים בחלקם לרישום מופשט-פעולתי.

מוטיב חוזר ברישומיה היה של דמויות שרשמה בירושלים - קבצנים, עירום נשי ועוד - שהיוו מעין השלמה ברמה האנושית לנופי החורבות והרי יהודה הצחיחים שבהם התמחתה. קבצניה, מרביתם ערביים, צוירו בין שלהי שנות ה-20 לשלהי שנות ה-50, והם מאשרים את הקבצן כחורבה אנושית בעלת נופך מסתורי משהו.

לודוויג בלום, אמן מוראבי נוסף, נולד ב-1891, ועקר לווינה ב-1910 כדי ללמוד ציור. הוא החל את לימודיו בבית הספר הפרטי של הצייר הוינאי, דוד כהן, צייר יהודי דתי ממוצא הונגרי, שנודע בזכות דיוקנאותיו של האצולה הווינאית וכונה בבירת אוסטריה "צייר משפחת הקייזר". עם תום מלחמת העולם הראשונה בחר בלום בפראג בבית הספר למתמחים שמטעם האקדמיה המקומית לאמנות ולמד אצל פרופ' פרנץ תילה, רב-אמן של נופים. לאחר השלמת לימודיו המתקדמים בפראג הוא ערך סיור בין מרכזי האמנות המובילים באירופה ולבסוף הגיע לפלשתינה בשנת 1923. עם זאת, הוא כלל לא יצר קשר עם האקדמיה לאמנות בצלאל.

"כצייר של הזמן", מעיר עפרת לגבי סגנונו של בלום, "הוא היה צייר היסטורי-ציוני. אלא שהוא לא צייר בדי ענק המהללים את תפארת הניצחונות ואת האפותיאוזה של הגיבורים, אלא התמקד בגילויים הפרטיקולריים, האינטימיים והאנושיים. כצייר ה'אל-זמן', לעומת זאת, בלום הרחיק את מבטו מהקרוב והמיידי אל הרחוק והבלתי מושג, קרי - אל הנשגב. לכל אורך חייו לא הוצגה יצירתו של בלום אף לא באחד מהמוזיאונים המרכזיים בישראל, זאת חרף הפופולריות הציבורית שלו בארץ ובעולם, שלא לומר חרף יכולותיו האמנותיות. לא ניתן לנתק את ההסבר להדרת יצירתו של בלום מהתשוקה למודרני, שאפיינה את האמנות המקומית מאז שנות ה-20".

"לודוויג בלום הוא אכן אמן ייחודי", מוסיף עופר לוין. "אוסטריה בכלל ווינה בפרט שימשו חממה לציירים ולפסלים יהודים מוכשרים. הם מצאו את קולם הייחודי בארץ ששורשיה נטועים עוד בתקופת המקרא, אך בזמן הגעתם, מדינה חדשה הוקמה. לכן עבורי זוהי זכות גדולה שאוסף לוין מהווה בית ראוי לציורים ולרישומים של בלום מתקופת מלחמת העצמאות".

לודוויג בלום, טקס העלאת עצמות הרצל, בניין המוסדות הלאומיים בירושלים, 1949 (צילום: באדיבות אוסף לוין)

אט אט ירושלים הפכה למרכז תרבות ואמנות עם הגעתם של הארכיטקט והאמן לאופולד קרקואר ואשתו, גרטה וולף. לאופולד הביא עמו מווינה נטייה אקספרסיוניסטית החבה את קיומה לאוסקר קוקושקה אך גם רגישות למיסטיקה יהודית. "ברישומיו המוקדמים של קרקואר", טוען עפרת, "בלטה ארשת אפוקליפטית שבאה לידי ביטוי, למשל, ברישומיו המוקדמים של ירושלים. לאחר מספר חודשים קרקואר החל לעצב בפחם את רישומי ישו הצלוב ואת ישו כגזע עץ, ופרק חדש בספר ירושלים החזיונית והטרגית יירשם על דפיו".

לעומתו, גרטה וולף, אשתו של קרקואר, שאף היא למדה ציור בווינה ואפילו זכתה להכרה כציירת דיוקנאות, נטתה בראשית דרכה לאקספרסיוניזם. לצד יצירה גרפית ציירה דיוקנאות של אישים מקומיים - יהודים, מוסלמים ונוצרים, בהם אנשי המנדט הבריטי. האמנית המשיכה ליצור ולהציג בחללים מזדמנים. בשנת 1931, במהלך שנת שהייה באירופה, היא הציגה תערוכת יחיד בגלריה הוינאית הנחשבת וורטל. במהלך שנות ה-30 יצירתה נטתה כלפי ריאליזם. מכאן ואילך, הלכה וולף קרקואר ונשתכחה מתודעת עולם האמנות הארצישראלי, עד כי זכר יצירתה דהה בצל ההכרה ברישומים ובעשייה הארכיטקטונית של בעלה.

גרטה וולף קרקואר, עמק יזרעאל, 1927 (צילום: באדיבות אוסף לוין)

בין 1933 ל-1935 היגרו כ-22,000 יהודים מגרמניה לפלשתינה. עד שנת 1939 מספר היהודים שהגיעו לארץ ישראל עלה ל-40,000. "מהגרים יהודים רבים מגרמניה תיעלו את ניסיונם המקצועי ואת הונם למסחר ולסקטור התעשייתי המוגבל באותם ימים בארץ ישראל. "היו אלה השקעות נבונות, במה שהייתה אז ארץ ההזדמנויות", מציין עופר לוין GTI.

מצד שני, אמנים יהודים רבים אשר השלימו את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה בגרמניה הפכו תוך זמן קצר לאחר הגעתם לחוליה משמעותית במילייה האמנותי. רוח חדשה החלה לנשוב באמנות הישראלית.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully