מילים כתובות, שירה ספרות ומוזיקה נגעו תמיד לליבה של הביבליותרפיסטית תמר טלמור כהן. במהלך לימודיה באוניברסיטה גילתה תחום שהלהיב אותה: הטיפול הרגשי בשיטת הביבליותרפיה. היא הבינה שייעודה האמיתי הוא לעסוק בתחום זה. מדובר בשיטה טיפולית ממשפחת הטיפולים באומנויות, כאשר טלמור כהן משלבת טיפול זה עם הטיפול המוכר יותר בציבור של הפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית. לטלמור כהן הכשרה מעמיקה בשני התחומים שמשלימים זה את זה ומעצימים זה את זה. טלמור כהן התפנתה מיום העבודה המרתוני שלה, לראיון שהאיר את עינינו לגבי התחום המרתק של ביבליותרפיה.
מה זה בעצם ביבליותרפיה?
תמר טלמור כהן: "מדובר בטיפול מתחומי הטיפולים באומנויות, כשהמרחב דרכו המטופל מבטא את עצמו שמאפשר לו להיפגש עם עצמו ולהבין את עולמו הפנימי - הוא המרחב של הטקסט.
הפסיכואנליטיקאי האמריקאי תומס אוגדן, שהוא עצמו גם מטפל בפסיכואנליזה וגם סופר, דיבר על המושג "הקול השלישי" שהוא אזור שחופף בין עולמו של המטפל למה שמביא המטופל. אזור זה הוא המרחב של הטיפול. הביבליותרפיה משתמשת בטקסט כמקום שנמצא במרחב זה.
הפסיכואנליטיקאי הבריטי הנודע דונלד וויניקוט, כתב באחד מספריו, "משחק ומציאות", על 'מרחב הביניים', מרחב שנמצא בין המציאות החיצונית לעולם הפנימי, מרחב שנוצר בהתפתחות תקינה של כל אדם. ניתן לראות אותו בקרב ילדים בעת משחק שלהם. אצל מבוגרים ניתן לזהות מרחב זה ביצירה האומנותית ובעולם הפנטזיה שלהם.
בטיפול הביבליותרפי, השימוש בטקסט מאפשר לשהות במרחב הביניים. הטקסט יכול להיות טקסט שהמטופל כותב או טקסט ספרותי שמובא לטיפול על ידי המטופל או המטפל.
מה עוד קורה בטיפול הביבליותרפי?
"המטופל מביא את עולמו הפנימי על פי הצורך בשיחה ובשתיקות, שזו הדרך הרגילה בפסיכותרפיה בגישה הפסיכואנליטית. בנקודה מסוימת הוא יכול לבקש לכתוב או להקריא משהו שכתב בבית, או להיזכר ביצירה כלשהי, כמו שיר מסוים. הכתיבה שונה מדיבור. הכתיבה היצירתית מרחיקה אותנו מהחשיבה הלוגית והרציונלית ומאפשרת מקום יצירתי, ששואב תכנים מהעולם הפנימי שפחות נגיש לאגו שלנו ושאנחנו פחות מודעים לו. לעיתים אנחנו עובדים בקליניקה עם חלומות, גם הם ביטוי של הלא מודע."
נשמע תהליך מרתק. ספרי בבקשה על הצלחה טיפולית יוצאת דופן שלך
בראשית דרכי הטיפולית לפני כ-25 שנה, עבדתי בשירות הציבורי הן עם ילדים והן עם מבוגרים. טיפלתי אז בילדה עדינה ומופנמת בת 7. אקרא לה יעל. יעל גדלה עם אמא סכיזופרנית פרנואידית שסירבה ליטול תרופות. היא ואחיה גדלו באווירה קודרת מאוד, בבית לא מתפקד, בו לא ניתן מענה לצרכיה הנפשיים הבסיסיים ביותר. יעל הגיעה לטיפול בדיכאון. הבעה עצובה על פניה, לא יזמה מגע וקשר עין כמעט, וכמובן לא יכלה להיענות לחופש לבחור. בראשית הפגישות נהגה לשבת מכונסת במקומה להביט בי במבט כבוי, חושש, וחסר אונים. כשהצעתי לה לבחור היתה אומרת 'לא יודעת' בציפייה שאני אדע ואבחר עבורה. יעל היתה ילדה מוכשרת וחכמה, אולם בסיפורים שיצרה בציור ובכתיבה שלט סגנון מציאותי בנאלי הנמנע ממורכבות. העולם אותו תיארה היה פשוט והגיוני. נראה שבאופן זה היתה מתגוננת מפני עולם הפנטזיה והשגעון ששרר בביתה.
במהלך הטיפול יעל עברה שינוי משמעותי, התחילה ליזום יותר בחדר, ולעיתים אף חייכה. בהדרגה היא יצאה מהדיכאון, והשינוי בא לידי ביטוי גם ביצירתה. יום אחד היא כתבה וציירה את הסיפור הבא: "המטבח של דני היה מאוד יפה, אבל פשוט לא היו בו את המצרכים: צלחת, כוס, כפית, מזלג, קערה. אז בגלל זה דני והוריו לא יכלו לשתות או לאכול עם כוס וצלחת. אז הם אכלו: במקום צלחת הם לקחו עלה ועשו מזה צלחת. ובמקום כוס הם לקחו פקק ושתו ממנו. ובסוף הביאו להם פתק בדואר, והיה רשום שם עוד מעט אתם תקבלו את כל המצרכים שאתם צריכים. ודני והוריו שמחו מאוד, אז הם ניקו את הבית."
בסיפור זה יעל עוסקת שוב בצרכים הבסיסיים ביותר ובעניינים הפשוטים והיומיומיים של משפחה. יעל מדגישה בסיפור את החזות הנורמלית האידיאלית: "המטבח של דני היה מאוד יפה" ומבקשת באלגנטיות להמעיט מחומרת הבעיה ("אבל פשוט לא היו בו מצרכים"). אך עתה היא מעיזה לגעת במחסור שעד כה הוכחש. אמנם המחסור חיש קל מתמלא: יעל מפגינה יצירתיות והומור במציאת התחליפים למצרכים החסרים. יצירתיות, אומר ויניקוט, היא לפרק משהו ולהרכיב אותו מחדש אחרת. וכאן: עלה במקום צלחת, פקק במקום כוס, ומצרכים תחת הצרכים של הנפש שלא סופקו…"
ומקרה מרגש במיוחד?
"מרגשים אותי מטופלים שהיו מאוד סגורים והייתה אצלם פריצת דרך משמעותית. כמו למשל, אישה שהגיעה אליי חסרת ביטחון וכמעט לא הביאה לביטוי את עולמה הפנימי. בתחילה היא הייתה כותבת רק בצורה מאד קונקרטית. עם הזמן, העולם שלה התרחב וזה בא לידי ביטוי בכתיבה שלה שהפכה למורכבת, עשירה ומלאת יופי ורבדים סימבוליים."
איפה את בעוד עשר שנים?
"אני מקווה שבאותו מקום בקליניקה שלי שאני כל כך אוהבת, שהיא חלק ממני והשקעתי הרבה בעיצוב שלה. אני רואה את עצמי ממשיכה לאורך זמן עם מטופלים וממשיכה להעמיק בספרות מקצועית. למדתי הרבה מאוד שנים ואשמח להוסיף וללמוד. עשיתי תואר שני בביבליותרפיה, שלוש שנים בבית ספר לפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית, ואחר כך עוד שלוש שנים במסלול המתקדם של מרכז ויניקוט, מסלול של לימודים פוסט בית ספר לפסיכותרפיה. במהלך השנים גם לימדתי ביבליותרפיה בסמינר הקיבוצים ובבר אילן ואני מדריכה מטפלים מוסמכים וסטודנטים לטיפול באוניברסיטת חיפה ובסמינר הקיבוצים. אני אוהבת ללמוד גם במסגרות מסודרות וגם באופן עצמאי מספרות מקצועית.בקריאה חוזרת של ספרות מקצועית טובה אני רואה בכל פעם משהו נוסף שקודם לא ראיתי, כמעט כמו בקריאת שירה.
הזכרת את הקליניקה שלך. מה מייחד אותה?
"הקליניקה היא מקום שמייצר חמימות ומשרה ביטחון. יש בה כורסאות וינטג' שחברה טובה שלי ראתה פעם אצל רפד שהוריד לה רק בתנאי שתקנה אותם. היא קנתה ואני התאהבתי בהם. מאז, הם אצלי בקליניקה. הם מרופדות בגוון של בורדו-חום, מה שמוסיף לאווירה החמימה, ויש בחדר שטיח תואם לכורסאות וריהוט עץ גם הוא וינטג', שאותו צבעתי בעצמי. על הקיר יש ציור של פיקאסו (לא המקורי כמובן...) משנת 1952, של בן ובת שכמו שהגאון הזה ידע, מצוירים רק בכמה קווים פשוטים. הילד שמצויר בתכלת בהיר ונקי, עסוק בלהביט ביצירה שלו. הוא כולו מביע תום, יושר ועמוד שדרה בקו אחד מהצוואר שמבטא בעיניי מרכז פנימי חזק, הילדה שמצוירת בגווני אדום עם פיתוחים וקפלים, נראית משהו אחר לגמרי מהילד. גם היא מרוכזת בהתבוננות ביצירה של הילד. מצאתי את הציור בחנות בירושלים. המטופלים מתייחסים אליו לעיתים ונותנים לו את הפרשנויות האישיות שלהם."
ולסיום, שתפי אותנו בפתגם או פסוק שמשמעותי עבורך?
"במקרה הבוקר חשבתי על הפסוק מתהילים: 'אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים—מֵאַיִן , יָבֹא עֶזְרִי.' חשבתי בהקשר לפסוק הזה על הצורך האנושי לשאת עיניים. על מנת לצלוח את החיים, בעיקר בתקופות של מצוקה ומשבר, דרושה אמונה במישהו או במשהו. לעיתים ה'מישהו' הוא דמות מהעבר שהותירה רושם ונחקקה בלב. בטיפול, האמון שנוצר בין המטפל למטופל והאמונה בתהליך שמתהווה - הכרחיים."
תמר טלמור כהן מחכה לכם בקליניקה הנעימה שלה במרכז תל אביב.
לקביעת פגישה:
טלפון: 054-5637073
מייל: iamtamartalmor@gmail.com
פייסבוק
אתר